day 16 of 50 twinkle twinkle broken star

Jacqueline: communist red star

found in lecture hall

pin missing from the back

Amichai: Twinkle, twinkle little star - how I wonder what you are? propoganda prop without a pin is plainly useless, just another relic of a vision vaporized with good intentions like the tears of years gone by. These man-made systems try to give us grids to make us better, maybe happier people, or more productive or better controlled, useful to ourselves and to each other. So many of these grids, these ism's, fail. All what's left are yellowed leaflets, pinless props and tired fans who lost the courage to believe in the visions that once showed the way. Do we hold on to these trinkets and traditions with the hopes that they will one day be born again and help us find the way?

Tonight, happy by a day of love and blessings, earth day, birth day, quiet joys, am also tired by long conversations about broken ism's - Jewish legacy and future. But stars whine and shine in unexpected places. I wept today, in solidarity, with a woman I just met, sharing anguish and despair about some aspects of our lives that we don't get to share so often and inside the sad reality that pain is pain and won't be fixed so quickly there was the shining star of truth and comfort that this is it, and even if not simple, we have things to do, and people to take care of, and little joys to look forward to, and big bouquets of sumptuous surprised coming our ways. Don't sugar coat the sorrow, but don't dwell there either. Stuff like that. Cliche, but helpful. little stars.

Night 16. Disciplined emotion. Gevura of Tiferet - don't let the emotional get carried away. Curb the drama.

Weeping is important and I do it all the time, but containing grief and seeking out the star, the light, even if broken, is a mental must for mindful progress, honesty in taking stock of all that's present and positive and taking on another step towards those visions that twinkle like a million stars in a sky much bigger than what meet the I.

כוכבים נוצצים ושבורים מאינסוף תקוות של אידאולגיות עתיקות שהפסיקו לתפקד כמו גלקסיות שפג תוקפן. ולמה בכל את אוחזים בשביבי העבר של ההבטחות האלה כמו ברידי פרופוגנדה והבטחות כוזבות? אולי בגלל תקוה אנושית אמיתית שיש תיקון לכל שבר וגם האכזבות מהאידאולוגיות הגדולות והאמונות הקטנות שנגוזו יש להן סיכוי של החלמה וחיים מחודשים

אחרי יומיים של שיחות על יהדות חלולה ממשמעות עם יהודים שמחפשים בה נואשות את האור והתוכן עייף מהכרה במה ששבור ומוקיר את האהבה פשוטה והמחוות הקטנות שמלטפות ביום חג פרטי ומזכירות שיש סיכוי לאהבה

בכיתי היום עם אשה אחת עצובה שאבדה את הדרך

ובדמעות שלנו, סולידריות על כאב קיומי שלא תמיד יש לו מזור, עצרנו לראות כוכבים

בלי לטשטש את סיבות הזעם ואת האמת המרה שבנסיבות בכל זאת הצלחנו למחות דמעה וגם לצחוק ביחד ולהאמין שעוד יום ועוד אושר קטן והפתעה כמו עוגת יומולדת ובלונים וחיוך וידידות חדשה יזכירו לנו למה

16

ימי ספירה, גבורת תפארת, צמצום הרגשות, הגבלת הדרמה ופרופרציות חשובות

לשפיות והוקרת הטוב ומציאת כוכב נוצץ בהיר אפילו אם שבור קצת, בלי לכסות את הקושי בסוכר ובלי להשתהות בעצב - שיווי משקל, מקום להכל, שמים גדולים זרועים כוכבים הגדולים עלי ועלינו ומלאי חיוכים נסתרים